עד כמה הוא אחראי כאשר, רק בדיעבד ולאחר תאונה קטלנית, מתברר שלנהג אין רישיון? בשאלות אלו הכריעה (10.7.23) שופטת בית המשפט העליון, יעל וילנר; הקו המרכזי הוא: הגיון החיים והאינדיקציות שבפני המעסיק.
השופטת וילנר אומרת: "לכאורה, ניתן לקבוע כלל, שלפיו אדם שמתיר לאחר שימוש ברכבו, ולא ביקש ממנו לראות את רישיון הנהיגה שלו, לא יישמע בטענה כי לא היה עליו לדעת על העדר הרישיון; שכן בדיקת רישיון הנהיגה כאמור היא פעולה פשוטה באופן יחסי. ואולם, כלל גורף כזה אינו עולה בקנה אחד עם דרכו של עולם, ונראה כי אף אינו רצוי מבחינה מהותית. כך למשל, אין לצפות מהורה לדרוש מילדו הצגת רישיון נהיגה תקף בכל עת שבו הוא מתיר לו נהיגה ברכבו, והדברים ברורים.
"ואכן, נראה כי השאלה אם היה על מתיר שימוש לדעת שלנהג אין רישיון נהיגה, מוכרעת בעיקרו של דבר בהתאם לנסיבות המקרה הפרטני, אשר מתבטאות בטיב האינדיקציות שהיו למתיר השימוש, ביחס לשאלה אם הנהג הוא בעל רישיון נהיגה תקף אם לאו". כאשר אין כל היכרות בין הנהג למתיר השימוש ברכב, יש לצפות מן האחרון לוודא את קיומו של רישיון. לעומת זאת, כאמור, אין כל מקום לצפות מהורה לשאול את ילדו האם יש לו רישיון.
הבעיות הקשות מתעוררות במצבי הביניים, "שבהם קיימת היכרות מסוימת בין הנהג למתיר השימוש, כך שבפני המתיר מונחות אינדיקציות מסוימות לשאלת קיומו של רישיון נהיגה בידי הנהג. השאלה הטעונה הכרעה אפוא במקרים כגון דא היא, אם מדובר באינדיקציות שמבססות הנחה סבירה בדבר קיומו של רישיון, באופן שניתן לקבוע כי לא היה על מתיר השימוש לדעת כי אין לנהג רישיון".
אינדיקציות חיוביות יכולות למשל להיות אם הנהג עבד או עובד בחברת הסעות; אם יש לו רכב משלו; אם הוא נוהג באופן קבוע ברכב אחר; אם יש יחסי אמון בין המתיר לנהג; אם הנהג הוא ככלל אדם שומר חוק. לעומת זאת, כאשר אין אינדיקציות כאלה – ובפרט כאשר קיימות אינדיקציות שליליות בנוגע לאמינותו של הנהג או שמירתו על החוק (למשל: אם הוא עבריין מורשע) – עולה רף הבירור הנדרש ממתיר השימוש ועליו לחפש אינדיקציות ובראשן כמובן הצגת הרישיון עצמו. רף הבירור גבוה עוד יותר כאשר מדובר בנהיגה מקצועית, כגון מעסיק המעמיד רכב לרשות עובד או כאשר מדובר בחברה להשכרת רכב.
במקרה שהגיע לפתחו של בית המשפט העליון, הגישה קרנית תביעה נגד מעסיקו של הנהג שגרם לתאונה קטלנית ונדון ל-11 שנות מאסר, ורק אז התברר שלא היה לו רישיון. בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את התביעה בציינו, כי מול המעסיק נדלקו נורות אזהרה רבות: הנהג לא גויס לצה"ל, הוא חיבב את הטיפה המרה, הוא תקף שוטר והונה את המוסד לביטוח לאומי. המחוזי הטיל 80% מהאחריות על הנהג ו-20% על המעסיק; החיוב כלפי קרנית, קבע, הוא ביחד ולחוד.
השופטת וילנר דחתה את ערעורו של המעסיק, באומרה שאין מקום להתערב בממצאי העובדה של המחוזי. נכון שלא כל האינדיקציות נגעו לעבודתו של האיש כנהג, אך כאמור – חוסר אמינות והימנעות מהקפדה על הדין בנושאים אחרים היו חייבים להוביל את המעסיק לבדוק האם לאיש יש רישיון. האמון שהוא נתן בנהג לא היה סביר בנסיבות העניין ומכאן אחריותו החלקית לתאונה ולתוצאותיה הקשות.
ע"א 1872/22, פלוני נ' פלונית וקרנית
