סאקר הזייל, נהג אוטובוס בחברת קווים בעיר לוד, נדקר בידי שני אלמונים לאחר שסיים נסיעה בתחנה המרכזית של העיר. הזייל טען שמדובר בתאונת עבודה, בעוד המוסד לביטוח לאומי טען שהדקירה נעשתה על רקע אישי וללא קשר לעבודתו. בית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע קיבל את עמדתו של הזייל.
על פי גרסתו של הזייל, בעודו יושב באוטובוס הופיעו שני אלמונים והחלו לדפוק על הדלת ולצעוק שהם מבקשים להיכנס לאוטובוס. התובע סימן בידיו שאינו יכול להכניס אותם והחל להחליף את שילוט הקו. אחד מהאלמונים הגיע לחלון הנהג ודקר את הזייל מבעד לחלון. הזייל המדמם החל בנסיעה כדי להימלט מהמקום, התקשר אל סדרן העבודה והזעיק אמבולנס של מד"א. הביטוח הלאומי טען, כי העדויות והחקירות מעלות שמדובר בתקיפה שאירעה על רקע אישי שאינו קשור כלל לעבודתו של הזייל. לדברי המוסד, גרסאותיהם של הזייל והעדים מטעמו תמוהות, סותרות ואינן מחזקות את טענתו לקרות אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה.
השופט עדו בן-צור ציין, כי המחלוקת בין הצדדים היא על הסיבה לדקירה ולא על עצם התרחשותה ותוצאותיה. מאחר שהיא התרחשה כאשר הזייל יושב בתוך האוטובוס במסגרת עבודתו, קמה חזקה שמדובר בתאונת עבודה – והראיות מלמדות שסביר יותר שאכן הדקירה הייתה על רקע עבודתו ולא על רקע אישי כלשהו.
גרסתו של הייזל הייתה עקבית – החל מחקירתו במשטרה, דרך חקירתו בביטוח הלאומי וכלה בעדותו בבית הדין. העדויות של הממונים עליו והתיעוד הרפואי תאמו אף הם את גרסתו. הביטוח הלאומי טען, כי חקירת המשטרה מלמדת שהרקע היה אישי – אך בית הדין קבע מסקנה שונה:
"חומר החקירה המשטרתית, לרבות דוחות הצפייה בסרטוני האבטחה ממקום האירוע, תומכים גם הם בגרסת התובע בנוגע לפרטי אירוע התקיפה. המוסד טען בסיכומיו, כי התנהגות החשודים, אשר נצפו מגיעים ברכב למקום האירוע, אינה מתאימה לפרופיל של נוסעים המעוניינים לעלות לנסיעה באוטובוס, אלא על כך שתקיפת התובע הייתה מתוכננת ומכוונת אליו באופן ספציפי וללא קשר לעבודתו כנהג אוטובוס.
"איננו סבורים כי יש בעובדה האמורה כדי לבסס את טענת המוסד, כי אירוע התקיפה היה על רקע אישי ולסתור את חזקת הסיבתיות שנקבעה בחוק. כך, כעולה מדו"ח הצפייה, שני החשודים שירדו מהרכב היו 'נוסע קדמי ימני ונוסע אחורי ימני' ומי שנהג ברכב היה אדם אחר, כך שאין בעובדה שהחשודים ירדו מהרכב כדי לשלול את האפשרות שהם ביקשו לעלות ולנסוע באוטובוס.
"מכל מקום, אין בהגעת התוקפים ברכב למקום האירוע כדי להוכיח שהרקע לאירוע התקיפה היה אישי. המוסד לא הביא לפנינו ראשית ראיה כי היה לתובע קשר או היכרות כלשהיא עם התוקפים או עם החשודים בתקיפה שנחקרו על ידי המשטרה.
"כאמור, גרסת התובע לאורך כל הדרך – בדיווח שמסר לסייר המשטרתי מיד לאחר אירוע התקיפה, בהודעה שנגבתה על ידי המשטרה ביום האירוע ובשיחותיו עם חבריו לעבודה מיד לאחר האירוע ועד לחקירתו במוסד ועדותו לפנינו בבית הדין – הייתה עקבית, ולפיה הוא איננו מכיר את התוקפים וכי לא היה כל רקע אישי לאירוע התקיפה. גרסה זו לא נסתרה ונתמכת בשאר הראיות שלפנינו כמפורט לעיל. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי חומר החקירה המשטרתי מחזק את גרסת התובע לאופן קרות אירוע התקיפה, ואין בו כדי לסתור את חזקת הסיבתיות שנקבעה בחוק ולפיה יש לראות באירוע התקיפה אשר אירעה בעבודה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה".
ב"ל 63181-01-22, סאקר הזייל נ' המוסד לביטוח לאומי, 13.8.23.
