יצחק בן-חיים היה שותפו של אחיו בחברה לנפט וסולר. הוא היה נהג מיכלית שחילק את הסחורה ללקוחות, ובנוסף לכך גבה מהם את התשלומים; לצורך משימה שנייה זו, הוא נסע במכונית מרצדס בבעלותו ששימשה אותו גם לצרכיו הפרטיים. במאי 2015 נהרג בן-חיים כאשר נפל לתוך פיר אוורור במוסך אליו הביא את המכונית.
השאלה שהונחה לפתחו של בית הדין הארצי לעבודה הייתה האם מדובר בתאונת עבודה, המזכה את אלמנתו בגימלת תלויים. הביטוח הלאומי דחה את תביעתה, בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב קיבל אותה, אך בבית הדין הארצי קיבלה השופטת חני אופק-גנדלר את ערעורו של הביטוח הלאומי ופסקה סופית שאין המדובר בתאונת עבודה.
לדברי השופטת אופק-גנדלר, "את השאלה אם ובאילו נסיבות פגיעה בזיקה לפעולת תיקון רכב במוסך מהווה תאונת עבודה ניתן לבחון במספר מסלולים שלכל אחד מהם זיקה שונה לעבודה. הראשון: מיקודה של חלופה זו הוא בכך שהתקלה ברכב התרחשה בדרך לעבודה או בדרך בעלת זיקה לעבודה ותיקון הרכב היה חיוני לצורך המשך ההגעה לעבודה או לקיום המשימה התעסוקתית. זיקה זו בתנאים מסוימים יכולה להוות תאונת עבודה אף אם המדובר ברכב פרטי. זיקה תעסוקתית זו היא זיקת הדרך במנותק מאופי הרכב, והיא חלה גם כאשר המדובר ברכב פרטי מובהק.
"השני: נסיעה לתיקון רכב או ביצוע פעולת התיקון בשליחות המעסיק. מיקודה של חלופה זו הוא בהנחיית המעסיק, והזיקה התעסוקתית היא זיקת ביצוע התפקיד. השלישי: תיקון הרכב כפעולה הכרוכה בעבודה. מיקודה של חלופה זו באופיו הדו-מהותי של הרכב בהיותו משמש לצורכי עבודה ולצרכים פרטיים. זיקה תעסוקתית זו היא זיקת השימוש ברכב, שכן זה משמש, בין היתר, לצורכי עבודה".
בנסיבות המקרה הטראגי של בן-חיים המנוח, המסלול האפשרי היחיד הוא השלישי, שכן הנסיעה למוסך לא הייתה חלק מן המסלול השגרתי של בן-חיים, ומאחר שהרכב היה בבעלותו – לא ניתן לומר שהוא נסע בשליחות המעסיקה (החברה בה היה שותף ושכיר). לכן, יש לבחון האם למרות שהרכב היה דו-מהותי ושימש גם לצרכיו הפרטיים, שכן "פגיעות הנגרמות במסגרת פעולות דו-מהותיות או בזירות דו-מהותיות עשויות להיחשב במקרים מתאימים כתאונת עבודה, ואין באופיין הדו-מהותי – כשלעצמו – לשלול את הדבר".
ההכרעה האם מדובר בתאונת עבודה, ממשיכה השופטת אופק-גנדלר, היא באמצעות מבחן דו-שלבי. בשלב הראשון נבחנת מסגרת האירוע בה נפגע העובד ומידת זיקתה לעבודה, ובשלב השני נבחן האירוע התאונתי הספציפי בו נפגע העובד. במקרה בו מדובר, המכונית עצמה הייתה דו-מהותית, שכן היא שימשה כאמור את המנוח הן לצרכיו הפרטיים והן לצורכי עבודה; דו-מהותיות זו כשלעצמה אינה מונעת הכרה בתאונת עבודה, כשם שאינה גורמת אוטומטית להכרה שכזו, מדגיש בית הדין.
השופטת אופק-גנדלר ממשיכה ומציבה מבחני עזר לאבחנה בין תיקון שנועד ברובו לצרכים פרטיים לבין תיקון לצורכי העבודה: סוג הרכב (האם יש עליו ציוד הדרוש לעבודה), מי בעליו של הרכב, מקורות המימון לרכישתו, מי מממן את אחזקתו, האם העובד מקבל שכר כאשר הוא ממתין לתיקון, עד כמה הרכב חיוני למילוי תפקידו של העובד, עד כמה התיקונים חיוניים לשימוש ברכב, וההיקף היחסי של השימוש ברכב לצרכים הפרטיים מול צורכי העבודה. לאחר בחינה זו, יש לבדוק את הנסיבות הנקודתיות שהביאו לפגיעה ומידת זיקתן לפעילות הנלווית.
במקרה הנדון, קובע בית הדין, יש להתמקד בשלב הראשון של הבחינה, וזו מעלה שרוב מבחני העזר אינם מתקיימים ולכן לא הייתה לרכב זיקה מספקת לעבודה. לפיכך, כאמור, התקבל הערעור והאלמנה לא תקבל גימלה מן הביטוח הלאומי.
עב"ל 49924-12-22, המוסד לביטוח לאומי נ' כוכבה בן-חיים, 30.8.2023.
