בדיון שהתקיים לפנינו ביקשנו להביא לסיום ההליך בדרך של פשרה, אולם הדבר לא הסתייע. במצב זה – אומר שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית – אין מנוס מהכרעה: יש לקבל את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, ולדחות את התביעה נגד בית החולים הדסה.
התובעות בהן מדובר הן אישה ובתה החמישית; שניים מילדיה הקודמים נולדו עם מומים קשים וכאמור הלכו לעולמם בגיל צעיר. בשנת 2002 פנו האם והילדים להדסה, בבקשה לבדוק האם קיים גורם גנטי המצדיק את הפגיעות ומהו הסיכון להריונות עתידיים. הרופאה הגנטיקאית ביצעה בדיקות ובמכתב הסיכום כתבה בין היתר:
"בדיקת הכרומוזומים הייתה תקינה, וברצוני לנצל מכתב זה כדי לסכם את שאוכל בשלב זה על סמך הנתונים הרפואיים שהגיעו לידי… הנתונים אצל [ילד א'] מובהקים פחות. לא ברור בדיוק מהו המהלך שהביא להתפתחות הפרעה נוירולוגית מוטורית כה קשה. חשוב כי תבוצע בדיקת עיניים והדמיה מוחית [לילד זה]… בסך הכל לאחר שאנו מביאים בחשבון את כל הנתונים הללו ניתן להעריך כי הסיכון לבן נוסף עם פגיעה נוירולוגית נאמד בעד 15%".
שנתיים וחצי מאוחר יותר נכנסה האם להריון נוסף, וכאמור גם הפעם נולדה בת הסובלת מנכות קשה. התביעה הוגשה בשנת 2015, בטענה לייעוץ רשלני מצידה של הגנטיקאית. בית המשפט המחוזי קבע שהתנהלותה המקצועית הייתה ללא דופי, אך המכתב יצר רושם של חוות דעת סופית למרות שלדעתה היה צורך בבדיקות נוספות. לצד זאת נקבע אשם תורם של האם בשיעור 40%, משום שלא עשתה דבר בעקבות המכתב. המחוזי פסק פיצוי נטו של 3.1 מיליון שקל, אם כי הסכום כולו נבלע בתמלוגי הביטוח הלאומי – ולכן גם האם והבת הגישו ערעור.
כאמור, השופט עמית קיבל את ערעורה של הדסה (18.6.23) וממילא דחה את ערעורן של האם והבת. הגנטיקאית ציינה במפורש שהייעוץ ניתן נכון לאותו שלב והדגישה את הצורך בבדיקות נוספות. "המידע המהותי והחיוני צוין באופן מפורש במכתב, וספק אם בקריאה פשוטה של המכתב לא ניתן להבינו". אין דרך נכונה אחת לכתוב מכתב שכזה ואין לקבוע שחייב להיות בסיומו פרק אופרטיבי מפורש. הרופאה גם לא הייתה צריכה "לנדנד" לאם בדבר ביצוע הבדיקות הנוספות; אין זה תפקידו של הרופא.
"מצד אחד [הרופאה] אוספת בעצמה את החומר הנדרש לצורך הייעוץ הגנטי, נפגשת עם האם, מוציאה מכתב סיכום שבו נאמר במפורש כי יש לבצע בדיקת עיניים והדמיה מוחית ל-א' וכי עוד לפני בדיקה זו יש עד 15% סיכון, ומתקשרת אליה ושואלת למי לשלוח את המכתב. מצד שני, האם הניחה את המכתב 'לאחר כבוד בירכתי ביתה, ולמעשה, בפאתי חיי האם ותודעתה' [כלשונו של המחוזי], ולדבריה 'למען האמת לא התעמקנו יותר מדי במכתב שקיבלנו בשלב מאוחר יותר'; לא מסרה ל[רופאה] מי הרופא המטפל בה; ולא טרחה להציג את המכתב לרופא שטיפל בה כאשר נכנסה להריון כשנתיים וחצי לאחר מכן. בנסיבות אלה, לא ברשלנות תורמת של האם עסקינן, אלא שכלל אין מקום לקבוע כי המשיבה התרשלה", אומר השופט עמית.
זאת ועוד: אפילו אם הייתה רשלנות של הרופאה – ספק אם קיים קשר סיבתי בין הייעוץ לבין הכניסה להריון. התסמונת הנדירה בה לוקה הבת התגלתה רק לאחר הייעוץ הגנטי; ואפילו אם הייתה נערכת לאם בדיקת MRI, שלטענתה היה מקום להפנותה אליה, לא הוכח שבדיקה כזאת הייתה מגלה את אותה תסמונת. "עם כל הצער שבדבר והבנת מצבן המורכב של המערערות, אין מנוס מלקבוע כי נזקו נותר יתום", מסיים השופט עמית.
ע"א 2959/22, פלונית נ' הסתדרות מדיצינית הדסה.
