הכרה במחלה כנובעת מן העבודה היא מן הסוגיות הסבוכות המגיעות לפתחו של בית הדין לעבודה. למשל: האם לחץ בעבודה הוא שגרם להתקף לב? האם היה זה לחץ חריג? האם התרחש בעבודה אירוע יוצא דופן בסמוך להתקף הלב? איזה משקל יש לתת ללחצי העבודה לעומת הלחצים בחיים האישיים? ההכרעה בכל מקרה היא נקודתית ועל סמך נסיבותיו.
רחל גרוס הייתה בשנת 2018 מורת שילוב, המטפלת בילדים בעלי צרכים מיוחדים בבית ספר בקרית גת, בעלת ותק של 24 שנים. חלק מעבודתה היה הכנה לוועדות השילוב שהתקיימו בבית הספר מדי שנה במהלך החודשים מרץ-מאי, במסגרתן התקבלו החלטות לגבי זכאותם של תלמידים להיכלל בתוכנית השילוב בהתאם לחוק החינוך המיוחד. ההכנה לוועדות חייבה דיונים מוקדמים, בדיקת דוחות ועריכתם, הכנת טפסים, קשר עם הורים ומדריכות ועוד. גרוס אף השתתפה בוועדות השילוב עצמן והייתה אחראית על הקלדת תוצאותיהן ב"מערכת השילובית".
גרוס העידה, כי בשנים שקדמו למחלתה, גדל משמעותית מספר התלמידים שנרשמו לבית הספר ועקב כך התרבתה גם עבודתה. לדבריה, בתחילת דרכה באותו בית ספר היא טיפלה ב-17 תלמידים, אך ב-2018 הגיע מספרם ל-58. היא הייתה מורת השילוב היחידה והעומס החריג הזה נפל על כתפיה. באפריל 2018, בעיצומן של ועדות השילוב, אובחנה גרוס כסובלת מיתר לחץ דם, ולאחר מכן – גם מטרשת בעורקים הכליליים. רופאה תעסוקתית קבעה שהיא יכולה ללמד לכל היותר 19 שעות בשבוע (לאחר מכן הופחת המספר עוד יותר) ולכן עליה לרדת באחוז המשרה.
הביטוח הלאומי דחה את תביעתה של גרוס להכיר במחלתה כמחלת מקצוע, ובית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע דחה את תביעתה, שכן לא הוכח אירוע חריג ספציפי בתוך תקופת העומס. שופטת בית הדין הארצי לעבודה, סיגל דוידוב-מוטולה, דחתה את ערעורה של גרוס. היא ציינה, כי "יתר לחץ דם אינו ליקוי המנוי ברשימת מחלות המקצוע הקבועה בתקנות הביטוח הלאומי, ומשכך לא ניתן להכיר בו כמחלת מקצוע. גם אפשרות ההכרה ביתר לחץ דם בשל לחץ נפשי מכוח עילת המיקרוטראומה נשללה במפורש בפסיקה, באופן העולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה מתח נפשי מתמשך לא יכול כשלעצמו להוות את התשתית העובדתית הנדרשת לפי עילת המיקרוטראומה. משכך, הכרה ביתר לחץ דם כפגיעה בעבודה אפשרית ככלל רק במסלול תאונת העבודה".
גרוס ביקשה לקבוע, כי העומס בוועדות השילוב ב-2018 היה "אירוע מיוחד" שגרם למעשה לתאונת עבודה, אך השופטת דוידוב-מוטולה לא השתכנעה. גרוס לא הוכיחה עובדתית את קיומו של עומס חריג, והנתונים אף הראו שהעלייה לעומת השנה הקודמת הייתה בשלושה תלמידים בלבד. בהחלט ייתכן שגרוס הרגישה מבחינה סובייקטיבית עומס חריג, אך יש צורך בתשתית ראייתית אובייקטיבית שתבסס תחושה זו.
הנקודה העיקרית היא משפטית, המשיכה השופטת דוידוב-מוטולה: "מבחינה משפטית לא מצאנו כי עבודה מאומצת לאורך תקופה בת כחודשיים יכולה להוות בפני עצמה אירוע מיוחד או חריג. אמנם נפסק, כי 'בעצם קיומם של לחץ ומתח מתמשך אצל מבוטח במהלך תקופה מסוימת, אין כדי לשלול בחינת קיומו של אירוע מיוחד כאמור במהלך התקופה', אך לצורך כך יש להצביע על אירוע או אירועי שיא במסגרת אותה תקופה שניתן לראות בהם 'עליית מדרגה', גם אם מסוימת, ברמת המתח. אירוע שיא כאמור אמנם לא חייב בהכרח להיות מגודר ביום בודד, אך גם אינו יכול להתפרש על חודשיים" כפי שטענה גרוס. ואם כוונתה הייתה ליום בו פונתה לטיפול – הרי שהיא לא הוכיחה אירוע חריג נקודתי באותו יום דווקא.
עב"ל 27964-11-22, רחל גרוס נ' המוסד לביטוח לאומי, 28.8.23.
